שמי לימור שרייבר, בוגרת בצלאל אקדמיה לאומנות ועיצוב שבירושלים.
האהבה שלי לאומנות החלה בגיל 14.
למדתי במסגרת התיכון גרפיקה ואומנות ומרגע שנגעתי במכחול הרגשתי את החיבור והבנתי שזה הייעוד שלי.
החלטתי כי עם השחרור אלך ללמוד בבצלאל ואגשים את חלומי.
שירתתי ביחידה מובחרת לצד חיילים נהדרים. השתחררתי ויצאתי לאזרחות.
בליל ה - 4 בנובמבר 1997 אירע אסון המסוקים הנורא. האסון היווה טריגר להתפרצות המחלה שלי.
עם האסון קרסה נפשי
התפרקתי לאלפי חתיכות.
כמו זכוכית מחוסמת אשר מתרסקת - נשברתי אני.
אושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי. ראיתי את עצמי מבחוץ ובמפנים, לא הצלחתי לשלוט על הקולות והמראות.
החלום היה מציאות והמציאות חלום.
הוצפתי רגשית כמו כוס מלאה במים אשר גולשת כי אין עוד מקום לטיפה.
בבית החולים הייתי תשעה חודשים, כמו הריון, למדתי הכל מחדש: ללכת, לדבר בהגיון, להחזיר את המחשבות למקום וליצור מקום למחשבות חדשות.
מה שהחזיק אותי הייתה העובדה שידעתי כי אני אתקבל לבצלאל ואהיה אמנית אשר תגיע לכל לב.
ציירתי ציורים במחלקה, נתתי אותם תמורת סיגריות וביקשתי שישמרו עליהם כי בעתיד ערכם יעלה מאוד.
שלושה ניסיונות, ללא ויתור מצידי להגשים את חלומי, הביאו אותי להיות סטודנטית מן המניין במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל.
הלימודים היו קשים ומאתגרים, שמחה ועצב הפכו לאחד.
למרות המחלה, הדיסלקציה המלווה אותי מילדותי, למרות קשיים פיזיים, נפשיים וכלכליים עשיתי זאת. סיימתי את לימודיי בבצלאל תוך קבלת פרס הצטיינות אקדמית,
פרס עיצוב בלומנטל ופרס קרן שרת .
אני מאמינה כי חלומות נועדו להתגשם.
אני לא מפחדת מקשיים,
להפך,
אני רואה
את המדרגות ומטפסת עליהן גם כשהדרך לא קלה...
בזכות האמנות.
